חלפו שנים והזמן כמו מרכך,
לא מְרַפּא, רק מַכּהֶה את הכאב.
וּמתאמץ לא לחוש בכל עת בְּחֶסרונךָ,
כי אז נפשי וודאי לַמָוֶות תיכָּנע.

דמותךָ עולָה בי וְנֶעלֶמת לִפרקים,
בְּיַנקוּתךָ, בילדותך, בַּנעורים…
הזיכרונות ממשיים, קולךָ פורט על מיתרים,
שנקרעו בְּנִשְמוֹת האבֵלים.

בן שלי, יקיר לי,
לךָ צָמְאה נפשי.
ממךָ המחילה, אך מעולם לא עזבתיךָ,
כי מִידֵי דַבְּרִי בךָ עוד אֶזְכָּרְךָ (קרי: אזכּוֹרְךָ).