אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו,
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו,
חופרים מקלטים.

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת,
נדחקים לסירות משוטים.
כל יבשה היא ספינה שטובעת
כשחופרים מקלטים.

אנחנו זן נדיר: ציפור משונה.
החלומות באוויר, הראש באדמה.

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו.
לא עיוורים, אבל לא מביטים.
ולא ברור מה נשאיר אחרינו,
מלבד הפחדים.

אנחנו זן נדיר…