והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת… –
לקבל את הנס האחד אין שני…
היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר
ועמדה למולם עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט – אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור, וכבדי נעליים,
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום – הפרך וליל קו – האש.
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים –
דם השניים יגשו, ועמדו עד בלי נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
בית תזמורתי
אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם.
ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים.
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי – צל.
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
