בְּעִירִי הָיוּ שְׁתֵּי עַלָמוֹת
שְׁתֵּי עֲלָמוֹת יָפוֹת וּתְאוֹמוֹת.
הֵן הָיוּ תָּמִיד כָּל כָּךְ דוֹמוֹת,
כָּל כָּךְ דוֹמוֹת הָיוּ הַעֲלָמוֹת.
וְאָהַבְתִּי אֶת שְׁתֵּיהֵן, אֵלִי,
זֹאת שֶׁלִי הָיְתָה וְזֹאת שֶׁלִי,
כָּכָה בָּאוּ לִי צָרוֹת טוֹבוֹת
שְׁתַּיִם הֵן וְלֹא יוֹדְעוֹת
זֹאת עַל זוֹ, וְזוֹ עַל זֹאת.
הָאַחַת נָשָׂאתִי לֶהָרִים
כְּדֵי לִראוֹת בִּזְרֹחַ הַחַמָּה
וְאֶת הַשְּׁנִיָה לַיְעָרִים
לִרְאוֹת כֵּיצַּד הַשֶּׁמֶשׁ נֶעֶלְמָה.
וְאָהַבְתִּי אֶת שְׁתֵּיהֵן, אֵלִי…
אֵיך שֶׁהַיָמִים חוֹלְפִים מַהֵר
וְאֵיך הַלֵּיל הוֹלֵך וּמִתְקַצֵר,
וְהַמַּלְאָכִים רוֹמְזִים לִי כְּבָר —
מָה אֶעֱשֶׂה, בְּמִי מֶהֶן אֶבְחַר?
כִּי אָהַבְתִּי אֶת שְׁתֵּיהֵן, אֵלִי…
