ועדיין רוקד איתך בראשי,
מביט בשעון וכמעט חמש ושלושים,
ואם לא תגיעי עד שש, אתייאש,
אך אעמוד פה מחר מול אותם ברושים.
ועדיין אוהב עם הזמן, עם כל צעד
וזוכר עוד היטב איך את אמרת:
"אחרי שתי פעמים טובות באה פעם,
שהורסת אותנו ואז זה נגמר".
ונוסע עדיין באותה מכונית משומשת,
קרוב לודאי עם מנוע הרוס.
ויודע שאין אפשרות נוספת,
מלבד להתחיל איתך באותו הריקוד.
והכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים בתוך חדר,
סומך על ידך, לא תתני לי ליפול בטעות,
ואני מצטט כמו מלומד מתוך ספר:
"סינדרלה שלי – נרקוד ונמות".
ונוסע עדיין…
שמי העיר אדומים ואת בי פוגעת,
ושני ילדים צוחקים מהשיר,
כי איך את לא באה, איך את לא באה?
קבענו לרקוד בחמש ושלושים.
