השריונים יצאו בחריקת שרשרת
וכל גופם צבוע צבע אדמה,
אל שער הבסיס לוותה אותו חיוורת
וכמו היתה אומרת,
הנה המלחמה…

אז את גופו הוציא הוא דרך הצריח
והאבק שיחק את משחקו באור,
ולא היה להם על מה עוד להשיח,
כי אם שוב להבטיח,
ילדה, אני אחזור…

והיא ניצבה
כולה דוממת
ואהבה
את מבטו
והמכונה
היתה רועמת
וזיכרונה
היה איתו.

הקרב קצר היה והתחולל לפתע,
הסילונים עברו ממעל בנהימה,
וכשהטנק שלו נפגע בשתי רקטות,
הוא בתוך אש לוהטת
הוסיף ללחוש את שמה…

וכשחזר הוא, בשער חרוך עם ערב,
הוא רק לחש לה, ילדתי, הו ילדתי,
הקרב הזה היה ודאי נגמר אחרת,
לולא בכל הדרך
נשאתי שמך איתי…